כתיבה של תסריט ישן של עוד שחקנית משנה בחיים הקודמים שלי… (חלק ב') פברואר 22
הקולות בראש…שם אני רק שומעת ולא ממש רואה כמו שאני אומרת לבני הקטן, זה ברדיו, אין לנו אפשרות לבחור שירים, מה ששמים זה מה שיש ואין ברירה ובעצם ילד שלי, קובעים עבורך מה תשמע ,מתי וכמה…עד שאתה מחליט בחייך מי קובע לך את הטון…. וכשאני מכוונת לי את התדר הנכון אצלי ושלי, אני מצליחה לנתק את הקולות ולסיים את השידורים להיום. אני בוחרת לתת לך באופן לא מודע להמשיך את הסבל שלי מעצמי ולתת לך את התפקיד להחיות אותו כל הזמן. לא רק, גם לשמור אותו תמיד על אש קטנה. חתכת תפקיד קיבלת… יפה לך וסחטיין עלי שנתתי לך אותו. תפקיד לא קל.
תביני, ברגע שאני כותבת, אני נותנת לקולות בראש מילים ומהם מתחברים להם משפטים. כשרואים את זה כתוב, אין דרך חזרה, זה שחור על גבי לבן. אני עכשיו השדרנית והעורכת, אני יודעת בדיוק איזה שיר אני רוצה לשמוע ולהשמיע. יש שיגידו ובצדק שאני עצמי יצרתי לי את המציאות, את השיחה של היום (בכל זאת, על ההפקה של התוכנית אני אחראית). בראתי אותה בעצמי והיא מכוח הטבע באה בדיוק היום לידי ביטוי. יש עצמי שלי, שיגיד לי בתעוזה שלא רק שיצרתי לי שוב את אותה מציאות כבעבר, בידיעה ברורה איך זה נראה ומרגיש, שמשהו בי עוד רגע מפקפק. אומר לעצמו/ ננסה/נראה שוב/בבקשה/ רק/ עוד פעם אחת. אולי, אולי הפעם זה יהיה אחרת- הקול הזה שמדבר מתוכי זה הפחד שמבקש ממני , מתחנן "רק עוד קצת זמן…
בבקשה רק עוד ביס אחד וגמרנו, אני מבטיח! זה מה שקורה ברגע שהפחד מרגיש שאני עומדת לעזוב אותו. הוא שומע אותי שרה כך:
"עכשיו אני כי ההוא הלך/עכשיו אני כי הייתי מוכרחה/לתפוס מעלית מלמטה למעלה/זה כמו חללית למעלה והלאה…"
הוא עונה לי חזרה, באותן המילים והמנגינה:
"התגעגעתי אז באתי – חסר לך אידיוט?/חכמה שכמותך, כבר מזמן לא יצא לי לראות.
הפחדנית שהייתה כאן קודם – טוב שהוא שהלכה!/התגעגעתי אז באתי אני שמח כל כך…" (חברים של נטאשה )
במקביל נכנס לו האגו, טורק את הדלת ואומר לי : "לא, לא, לא. אבל ממש, ממש לא, לא יקרה, הפחד כאן להישאר! כל עוד נפשי בי" .
המשך יבוא חלק ג'…