מהפרק הקודם: במקביל נכנס לו האגו, טורק את הדלת ואומר לי : "לא, לא, לא. אבל ממש, ממש לא, לא יקרה, הפחד כאן להישאר! כל עוד נפשי בי" .
ככה. ככה זה קורה כשהוא מבין שאני בדרך להתפקחות ועכשיו אני המפקחת ואני זו שנותנת לו את נפשו בו. והוא? הוא בסכנה. הוא שב אלי הלוך ושוב. מערער אותי כל פעם מחדש וקולו שב ואומר לי "מה פתאום, זה לא חלום מפחיד, די…." בשיא הטיפוס שלי, שאני כמעט שם (כמו בחלום שאנחנו נאבקים על כל צעד כשאנחנו מנסים לרוץ ולא מצליחים, תנסו לדמיין את הכאב והפחד הזה) כל מדרגה שאני עולה הוא מרגיש את דריסת הרגל שלי, לוקחת ממנו עוד חמצן של אחריות אישית, מטפסת והוא מושך אחורה. וכך אני מוצאת את עצמי בין שני קטבים.
עצמי: היום אני מבינה שזה מה שקרה, קורה ושיקרה לי בתקופה הקרובה. שהתהליך לא יהיה בום טראח כמו שאני רוצה. זה לא פתחנו, תיקנו וגמרנו- הנה עכשיו יש לך לב חדש, יאללה היידה לדבר הבא. לא. את תתמודדי! את תאפשרי לעצמך לא רק לגעת בכאב אלא לחוש אותו וכל תחושה כזו תעלה אותך מעלה. אבל, אבל זה לא יקרה בפעם אחת. את מבינה כרגע שאת העד, את הדבר היחיד מכולם ובעולם שיודעת מה קורה והשוטר כשהוא מגלה זאת (אגו) הוא לא רוצה שתכבי אותו. כל פעם שהעד עולה על תדרים חדשים, טובים ונכונים לך, מגיע האגו ומשבש את החקירה ובעצם עולה על גל התדרים שלך ושוב כך. המאבק הזה מעייף.