כבר לא סוג של מקופלת. למה? כי אני כבר לא מכופפת, מקופלת, מתפרקת, מתפזרת ואז נעלמת. לא מתפתלת עוד בין כל החתיכות. לא סתם. אני לא אוהבת לאכול מקופלת ומגלה שכך גם שאר העולם שאפילו המפעל עשה לו RECALL (לנקות אבל את הכל רק בקול אחר) אינו עוד על המדפים מלאי האבק שאחזו בי כמוצר עם כל שכבה שנוצרה והצטברה. ידעתי אז בביטחון מלא, שלא נורא. שגם אם כבד למדף תמיד אפשר לקנות חדש, לתלות ולחזק גם אם נשבר. סוג של, לא ככה אני רוצה להזדקן ולא בגלל הקמטים, קמטים כמו שאני לא רוצה להתפורר כמו המקופלת, סתם כך, בבום טראח. אבל החיים הם מקופלת, אין מה לעשות. עובדה. כך סיפרו לנו רק לא עדכנו אותנו מה לעשות עם בואה של אותה התפוררות (דמיינו אתכם אוכלים מקופלת) מה אז קורה? עובדה קיימת, שאף פעם אבל אף פעם, השקית לא נפתחת כמו שצריך ולא רק. איך אנו תמיד נאבקים להחזיק אותה נכון שלא נפספס אף פירור, או שהתמזל מזלנו ונפלה לנו חתיכה טובה. ואם כן, (וכן כולנו יודעים לאיזה לחץ זה מכניס אותנו) כל שאר החלקים נופלים לכל עבר ואיבר ואנחנו באמוק ימינה שמאלה לתפוס, להרים. מורידים ראש וככה בודקים שוב ושוב. כשאנחנו חושבים שזהו, סיימנו את הקרב אנחנו מגלים שיש עוד חתיכות גם לאחר כביסה. כן, החיים הם בהחלט סוג של מקופלת ואך טבעי שנתפרק אך נאסוף את עצמו גם אם במחיר של עבודה קשה., בסוף מוצאים כל חתיכה וחתיכה ופשוט עוברים (אולי) לשוקולד פרה.
הצגת נתוני השימוש והמודעות
לייק
תגובה
שתף/שתפי