רותם: אמא
מצב נתון שלי: חוסר קשב 1- אני עם הגב אליו תולה כביסה.
מצב נתון רותם: על הספה מול המרקע המנצל חוסר קשב שלי כי אני "במצב גב".
אני: כן מתוקי
רותם: אני רוצה לספר לך משהו נוראי ממש שקרה לי…
אני: מתי זה קרה?
חוסר קשב 2- שאלה לא קשורה לעצם האירוע.
רותם: עכשיו כשהלכת להביא את מעיין…
אני: עדכנת את אבא ?
חוסר הקשבה 3- מה הקשר, למה לעדכן את אבא אם את לא יודעת עוד מה קרה ומצב נתון שאבא בעצם עוד ישן. אז הסקתי שמשהו לא באמת קרה. (שימו לב, מחוסר הקשבה הכנסתי עוד דבר- התירוץ שלי לחוסר הקשבה).
אם אתם עוקבים אז הרי לכם הערה: חוסר הקשבה 3 נוצר כבר בחוסר הקשבה 2.
רותם: לא, הוא ישן. פשוט, פשוט, כשלא היית פה אז היה לי ממש שקט ונעים. אז צפיתי בפוואר רנג'ארס. כי, כי, כי היה לי נעים שאני יכול במיוחד שאף אחד לא פה להרגיש בנוח לצפות והיה לי ממש נעים, את יודעת אמא.
עוד עם הגב אליו לא יכולתי לזוז (מקפיא אותי בזמן) איזו פרשנות למצב אסור ואיך לכאורה מסביר בפשטות, יופי ותמימות את המעשה שאסור היה לו לעשות ובכל זאת להתוודות מולי.
הזכיר לי את מבחן המרשמלו… אבל רותם עבר את השלב הזה, להתאפק שלא לגעת. נמצא בדיוק במעברו של שלב התפתחותי, בין תמימות והעולם יכול להיות כל מה שארצה בו לבין המעבר לשלב התפתחותי (קשוח ממש) בו אני נפרד מהתמימות ויש מציאות. לבין הרצון להישאר שם ולא רוצה לצאת. או ממש רוצה לצאת, אבל נאבק עם עצמו. עסוק ב-על מה אני מוותר.. וזה לא פשוט להיות שם. כתבתי על כך פוסט לא מזמן- שרותם מצא, שוואלה יש לו בכל זאת פות והוא יכול להיות גם וגם ושום דבר לא סותר. יש בידו את זכות הבחירה ולא הבריחה. את הרוצה, לא צריך.
אז זה קטע קצר על הדקה ביום- מציאות בה אני נוכחת עם הילדים אך נוכחת גם עם עצמי. שלא תמיד מרגישה שעשיתי משהו רע שלא הקשבתי עד הסוף ואיזה אמא אני. מודה, מהנקודה בה אני נמצאת עכשיו- היכולת לשמוע אותי אחרי האירוע- בשקט שלי, מאפשר לי להסתכל על כול התמונה ולהבין את המסר לא רק מנקודת המבט של רותם אלא איך זו מאירה לי ולא מעירה לי– ולא כמבקרת פנימית ואוי איזה אמא גרועה שאני (כפרה עלי). אלא, שרותם רואה אותי שקוף ואומר לי בדרך לא דרך, אמא, גם לך מותר לשוב למרחב הפוטנציאלי שלך ולעשות בו מה שאת רק רוצה. הרצון שלי לגונן על רותם בשלב התפתחותי זה, לשמור על קשב רב- מה הוא אומר לי, כי כל מה שאומר ברור כל כך (באופן ישיר, באמצעות שיח תמים בפעולות יום יומיות) איך נכון לו לעבור את השלב הזה בלי להמית (בטעות) אותו- את הילד הפנימי, את האני שלו ואני מודה לו על כך כי לא הכרתי אף מרחב כזה ואיך צריך לנהוג. שבה לגלות בעצמי מה פספסתי אי שם שלא ראיתי אני ובעצם אף אחד. הכל טוב, אני בטוחה שווינקוט היה אומר לי שאני "אמא טובה דיה" כי אני לא עוד עם הכוזב שלי. זאת אחרי שהבנתי בעצמי ש…
""זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא" (ויניקוט).
מודה, לקח לי המון זמן אבל רותם אומר לי שאף פעם לא מאוחר לחזור אחורה בזמן…
כשאני רגע כבר לא באירוע, הרחק ממנו ולמרות שכבר קרה ולא משנה איך מאפשר לי לא לדון את עצמי אלא התבוננות על עצמי, על רותם ומגלה (כבר לא מופתעת) ולא פעם את נפלאות התבונה.
כל הרגשות:
1פוסט תראו מה