העברה בין- דורית. יום הולדת 10. הילד הזה הוא לא אני. מגלה עוד ראי.
הילד הזה הוא שלי אבל הוא לא אני. הוא לא כרטיס הביקור שלי. אני אמא שלו, הוא הבן שלי אך הוויה בפניה עצמה. החוויות שלו הן לא סך כל החוויות שלי. לומדת כל יום, כן, גם אחרי 10 שנים את הילד שלי, בכורי. איני מכה על חטא על מה ואיך עשיתי ופעלתי. עיקר העניין הוא שהתעוררתי- אלו היו קולות הזעקה שלו שנשמעו בדרך לא דרך. בדרך לבית הספר באוטו כשהמערכת ניגנה את הדג נחש " זה הזמן להתעורר הבית מתפורר…נצא מהחורים …די להסתתר…" התפרצויות הזעם והאימה, הכעס על העולם שלא רואה ושומע באמת ולכן אותי יום אחד שאל : " אמא, בשביל מה אנחנו חיים בעצם? ואני קופאת במקום והוא שואל אותי, " אמא, אמממממא, את פה, לא פה, פה? ואת רק שומעת "באתי להציל אותך ילדה…
זה קרה ביום בהיר שסנוור את החושך שלי. הבנתי. אני רואה אותי בראי. לא בגלל שהוא דומה לי חיצונית (וכן, אל תשאלו, זה לא בא לו בטוב 
). אלא שראיתי את הילדה הקטנה שבי משתקפת מולי והילד שלי, לא, הוא לא באמת מראה, מראה שעל הקיר. כמו כל הורה טוב רציתי הכי טוב בשבילו, גוננתי, הכלתי יתר על המידה, הסברתי, התחשבתי ואז הבנתי. הבנתי מה אני עושה לא נכון עבורו ומשקרת לו כמו שאר העולם. מתנהגת כאילו אני חיה בעולם שכולו טוב והכל בסדר, יאללה בוא נמשיך לנהוג את החיים. חושבת שאני אמא מספיק טובה דיה.
שמעתי את השיר מתנגן לי בראש במילים של דתיה בן דור (ולא סתם צירוף מקרים) :
"נדמה לי/שאתה מאוד דומה לי."/והוא אמר בדיוק אותו דבר…"
בום.
"אני אליו חייכתי – והוא אותו דבר/ברוך הבא ברכתי – והוא אותו דבר/פה גדול פתחתי – והוא אותו דבר./נבהלתי וברחתי – והוא אותו דבר "
הבנתי.
"עצמתי שתי עיניים -אני לא יודעת אם גם הוא עצם, כי לא ראיתי שום דבר…
דמיינו לעצמכם איך המראה שמולי מתנפצת לרסיסים. כל רסיס ורסיס חותך בבשרי, פוצע, מדמם, לא מבריא לעולם. הילד שלי הרגיש זאת יום יום כי הוא יודע מה שאני יודעת. מראה לי בדיוק איך אני ראיתי ופעלתי בחיים. באופן לא מודע חייתי דרך עיניה של הילדה הפנימית שלי. היא פעלה, התקדמה אך רק בכדי לשרוד ולהיות אהובה בעולם. חיה מתה ואף אחד, אף אחד לא הרגיש דבר… גדלתי כאחת שיודעת, נתפסתי כאחת חזקה, אמיצה שלא מפחדת להגיד את מה שהיא חושבת. מה שהם לא ידעו באמת, שאם רק הייתי באמת אומרת הכל, הם היו חווים סופה…. ואז רואה את בני עושה בדיוק את אותו הדבר. רואה ושומעת אותו: " ."היי, תראו אותי, אני פה…. היי תראו אותי, אני כל יכול… מי צריך עזרה, אני פה ולא בחצי מלכות, אלא כל מה שתבקשו אני אמלא לכם. לא סתם, גם אם לא בקיא בנושא, אל תדאגו, אני מסתדר. אה, יש משבר, לא נורא, בואו נמשיך הכל בסדר. בואו נתקדם ונהיה חזקים. נכון, קרה, קורה אבל יאללה, מי סופר את כל הכאב… אני, אני כאן בשבילכם…מקריב את עצמי ובשביל מה?!
כל העולם אותו מתייג בשלל סיסמאות: חכם, פיקח (לא מבינה איך הם באים יחד אבל שיהיה). בוגר לגילו, עצמאי, אינטליגנציה רגשית, אלוף בלימודים, מוביל חברתית, בלה, בלה, בלה, בלה…. שאין להן כל קשר למי שהוא ומה שהוא באמת, שם בפנים. זו רק תחפושת ששם על עצמו ואז גילה כמוני, וואלה זה עובד. אף אחד לא מרגיש, רואה… אבל איך אותו כולם אוהבים אך הוא יוצא אשם תמיד…?!
ממשיכים בנסיעה של החיים. שומעים את שלמה ארצי שר –" אני נוסע, לא יודע, לאן, לאן, פעם היית בשבילי הכל וזה היה מזמן…." כן אמא, גם את לא רואה… תזהרי, שימי לב, מגיע לו עכשיו סיבוב ממש חד כדאי שתורידי את הרגל מהגז…" אכן, זה בהחלט היה סיבוב חד שעצר אותי מלכת אבל הרדיו המשיך לפעול ברקע כל אותו הזמן. מנגן את השיר של קורין אלאל- " מתגנבת איזו תחושת אסון/אז מתוכך פורץ מעיין/הוא מתגבר ומתגבר/ואז אתה חזק/יותר חזק…"
ואז לפני שנה וטיפה, לא להאמין, הנשימה אותך מכונה על אמת (על כך בהמשך) וכששבת להכרה שמעת את הקול הפנימי שלך זועק: זה כבר לא פוס בעוד משחק תופסת ילדים. עכשיו זה בא עם תוספת של "לא משחקים, שברו את הכלים" ואת צועקת לעבר כולם מתחילה מ-ה-ה-ת-ח-ל-ה . כן, יש לך עוד הזדמנות לחסוך מהילד שלך את הדרמה של הילד המחונן ואותך להכיר אותך מחדש.
ילד שלי, מצטערת שלקח לי זמן להבין שאני הופכת אותך (בלי כוונה) להיות עוד אחד שחי בשביל כולם, אבל חי בשביל שום דבר. תודה שבאת להעיר את אמא ולהציל אותה שלא תחולל עוד סערה בעולם שהוא לא שלה. לומדת עכשיו להרגיש. להאמין שיש עתיד באופק ושיש סיבה טובה לחיות בו אבל קודם לומדת איך זה מרגיש להיות קרובה מספיק לעצמי בכאן ועכשיו. לומדת איך זה מרגיש געגוע. שטה לי ולוקחת לי את הזמן להבין מי אני עכשיו באמת ולא משום ובגלל.
יום הולדת שמח! אוהבת אותך הכי בעולם.
אמא.
משפטי השראה המוזכרים מעלה מאת היוצרים:
זמן להתעורר/ הדג נחש
קיוט בוי/ נונו
באתי להציל אותך/ נונו, שחר סאול
חבר בתוך ראי/דתיה בן דור
לאן, לאן, לאן/ שלמה ארצי
מעיין/ קורין אלאל
