טכנולוגיה- אַלְיָה וְקוֹץ בָּהּ
(ראש השנה יז.)
מקבלת עכשיו הודעה מקופ"ח כללית.
קוראת. שותקת. מבינה.
אמרתי לנאור: וואלה, קיבלתי עכשיו הודעה מהקופה קוראת אבל שומעת זאת כך:
ת'שמעי, קיבלנו את הפניה שלך אבל וואלה, נחשוב על זה וברגע שנגיע להחלטה (אם נגיע בכלל) נודיע לך…ז"א לא בטוח, אולי כזה.
לא מדובר כאן על עוד בקשה לחידושים מרשמים ( למשל) שמאוד עוזר וככה חוסך לנו זמן. אבל יש בקשה ויש בקשה…
ככה זה שהעולם מנוהל דרך הראש ורק הראש השווה רק לכסף…
לנו נשאר רק ללמוד מזה, להציב גבול איך וכמה להשתמש בדבר. לא רק לעצמנו כמו האחריות שלנו כלפי עתיד ילדינו שכבר עמוק בתוך זה ואיך לשמור עליהם שלא יטבעו בעולם של "כאילו". איך רגע לחשוב שרוצים להקל עלינו (כביכול) וככה נותנים לנו שירות שחוסך לנו זמן אבל בעצם, ככל שעובר הזמן רק מכביד עלינו ממש. הרובוט (ואיך שלא תקראו לזה) גונב לנו כל פעם טיפה עוד ועוד קצת. מורקן את האנושיות זו שעוד נותרה עד לכדי מצב ממש נואש המוביל למצב בעצם למצב אנוש ובקיצור למצב נושן…
כן, נשאר עוד כמה טיפות של אנושיות למרות שיש כאלו על מצב של אדים וזאת רק לפי ההדים שעולים לאחרונה. המסקנה (שלי ורק שלי), לא לשכוח, למרות התמונה המצטיירת בפוסט זה לראות מה כן עוד אפשר ובעיקר לא לשכוח להיות תמיד העד של עצמנו למען… (על זה ממש) שלא נאבד את כל הנוזלים אחרת, כשנרצה אף אחד לא ישמע את ההדים האחרונים שלנו כי לא נשאר לנו צלם ואז כבר נהיה במצב של ז"ל.