חוזרת אל התמונה שצילמתי לפני כמה ימים ולא דיברתי דרכה ואותה איתי ואותי.
תמונה שצולמה ממש במקרה. הסיטואציה הייתה כזו: אחרי הליכה ממושכת לאורך הרחוב הצוהל ושמח, מחופש לכבוד פורים. הרבה אנשים, מוזיקה ואני עם מצברוח נעלה דווקא בשבוע לא פשוט, עם מלא מחשבות שעוד ידוברו פה. עזבתי את המחשבות בירושלים ועליתי לרמה אחרת עם גן. וואלה, זה היה צעד נכון לאנושי האנוש שלי שעסק בחפירה בלתי פוסקת תוך כדי רעשי החפירה על אמת מהבנייה שבחוץ. כמו מחפשת ללא הרף הבנה לכדי תובנה. אז לא הלך ולא נורא. בקיצור, התעייפתי מאוד מהצעידה ברחובות ופשוט התיישבתי על הריצפה, נחה ומרימה לרגע את הראש ורואה את ההילה המאירה סביב השמש בשמים. וואו אמרתי לעצמי. מזל שהתיישבתי לנוח, כי כשעמדתי לא ראיתי מה יש מעלי…