מביטה מה טמון בתוך אותה תמונה. לבנתיים שמתי אותה בפינה, בהמתנה. פותחת שוב אם היא מוכנה להנבטה. אכן, מצאתי בה מתנה!
תמונת הסדקים שבקיר ועוד איפה אם לא בשירותים, מי אמר שבית שימוש אינו דבר שמיש? שמיימי ממש.
מרימה את ראשי, מביטה ואומרת לעצמי, וואלה, זו תמונה יפה!
גם מה שנסדק אפשר לתקן בעזרת טִיחַ את מה שטֻיַּח…
את מה שטִיֵּחַ, הטַיָּח, שֶׁטִּיֵּחַ טוב טוב.
חשב לעצמו, "ממממ יש לי פה רקע טוב של סיפורי איוב, קדימה, אפשר לטרוף…"
כשהבין שאינו יכול עוד לשאוב, ולשאוב ולשאוב… אפילו שממש ניסה.
חשב הטַיָּח האחרון שאפשר לטאטא דברים מתחת לשָׁטִיחַ.
"כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ…" (מגילת אסתר)
ככה ישר, נקי ואפשר לדרוך עליו גם אם רוצים, אפילו עם נעליים…
אז ניסה, חשב והאמין ולי נשאר לומר: לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן!