לאט, לאט, קחי את הזמן…
יש פעמים שמילים/תמונות/ ומראות מסביב מיד מסבירות לי משהו ופעם הייתי נשארת בזה וזה היה מתפתח. אני מאפשרת לעצמי להיות נוכחת מול אותן מראות, ב- Being ולא כמו פעם מנסה ישר ב- Doing לשאוב, תחילה בכוח משמעות/ פרשנות. או שהייתי מיד מפרשת. גיליתי עולם שבו צריך לתת לדברים להיות בצד, במנוחה וכשזה נכון למה שאני רואה או מצלמת, לדבר את עצמו בזמן הנכון, מתי הוא הזמן הנכון? אני כבר יודעת כמו לא יודעת. רק שאני מתחילה לכתוב-רק אז מתבהרת לה התמונה או מילה, או אירוע יכנסו לתוך תבנית שלא תכננתי או בניתי עליה קודם לכן. כמו קריאת ספרים אשר כמו מלווים אותי בדרך. לא בהכרח נכונים לזמן של קורא אחר. כל מראה, מצב אירוע כזה או אחר בעצם מהווה כמו סוג של מפתח. הדבר אינו חידה שיש לפתור או מפתח לדלת אלא כמו מפתח מתפתח, נותן צוהר, כמו מביא עמו תחילה הצהרה ופותח עוד ועוד …עד אין סוף.
