תהיתי לעצמי למה העץ עדיין לא הניב את פריו…
והנה אני יוצאת לי אל החצר, שומעת מישהו קורא לי אליו, ככה לבד, בלי כוונה.
מיששתי את העלה שככה לי ניבט. נשמתי אותו לאפי. רציתי את ריחו ממש להרגיש.
ככה חזק כזה כמוהו נושם כבר לרווחה.
והנה אני רואה מולי את הדבר שלשמו נקראתי אני . ככה, ממש בלי כוונה ומה שראיתי היה יותר מאחד…
שמעתי אותי אומרת לעצמי, את רואה, אל תבכי בפעם הבאה על זה שנשכח ככה סתם פתוח.
רק צריך רגע לדבר לנוח עם המי מנוחות. אז לחזור מרחוק, להסתכל ואז לראות את מה שמסתתר לו מרחוק ומה שם נמצא, עמוק עמוק עמוק… כי בכל ברז יש גם רז ובר לא רע בכלל.
"לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם"׃" (קוהלת ג' , פסוק א')
