נכתב ב- 22/11/23
היו הייתה פעם ילדה ספק קטנה ספק גדולה שלא הבינה אף פעם את העולם אך העולם התיימר לדעת אותה ולגלות מי היא באמת אבל לא באמת ממש. היא הלכה איתם לכל מסע שהוציאו אותה, שיתפה פעולה, לא התנגדה אלא רק אל עצמה פנימה. את אותו בוקר היא זוכרת היטב או שיש לומר שמשהו בהווה שלה אילץ אותה להיזכר כי בחרה שלא. לא כל דבר היא לקחה איתה למסע. זה היה כנראה כבד מידי ומי רוצה לצאת עם תיק כבד על הגב. אז הניחה את הזיכרון שם מוחבא איפשהו (אף אחד לא ממש ידע היכן, גם היא לא) אך לפתע צץ ודרש ממנה ודורש ממנה היום לעבד אותו. לא רק להיזכר אלא לחבק ולערסל את אותה ילדה שכחנית. ….. קורה משהו פלאי ולא קרה במציאות. לאורך כל הדרך ראתה היא והבינה את שפת הטבע, שהייתה לה ברורה ופלאית. את יופי הסובב אותה לעומת הפנים שהכאיב לה ממש. רצה היא בין שדות ופרחים, ראתה דמיות בעננים ודיברה ללא הרף עם כל העלים. היא העמיקה במבטה לטבע כמציל הנפש שלה, שאם הוא קיים זה עוד סימן טוב שיש משהו יפה בחיים. היא חלמה להיות חלק מהטבע, חופשי ומאושר ולא קשור לאף מסע כזה או אחר שלה כביכול ולמעשה של אחרים שחשבו מה טוב עברו. היא נגררה כמו מזוודה עמוסה, שאין מה לעשות, היא מרכיבה בתוכה מלא דברים שיש להשיל ממנה כדי שתהיה יצור נורמלי בעולם. ככל שמשכו כך הייתה המזוודה כבדה יותר לא רק עליהם אלה גם עליה. הם העמיסו אותה בדרישות, היא מעצמה נוסיף לזה את כל מה שהיה ונצבר שם עוד כבר אז, מאז שנולדה. היא לא הבינה כלל בתמימותה מה היא עושה פה, מי היא ולאן היא שייכת. אך כשהייתה בטבע הבינה היטב מהו מקור הבריאה אבל לא שלה אלא של הטבע שסביבה, הדבר העוטף היחידי שחוותה בו חיים. כל ריח, כל עונה סימל עבורה מעבר, גדילה והתפתחות שהביא הטבע להתחדשות אבל לא שלה. היא רצתה לעוף כמו ציפור, לרקוד כמו העלים ולהיות שם, למעלה בצמרת על הענפים המחזיקים אותה חזק והיא קלילה ומשוחררת. אין עליה שום כובד ומשקל יש לה אחיזה והבנה שהכל טוב ובטוח. חלמה היא בלילות על הפיות, על האנשים הטובים שאולי עוד יכולים להיות ומבקשת מהם, אנא באו תצילו אותי. בכל יום שעבר היא דיברה עם הרוח, הצילי אותי בבקשה, שלחי אלי קרן אור ולא רק לשם הטענה אלא אור החוצה אל בחזרה למקור הבריאה שלי. אני מבקשת להתחיל את כל הסיפור מההתחלה. אני רוצה שוב להרגיש את החיבור הראשוני למקור שאני. בטוח יש דבר כזה, רק שאינני יודעת ובטוחה שקיים דבר כזה. לעלים יש את העץ, לדשא יש את האדמה וכולם יחד עם כולם כמקהלה. איפה המקהלה שלי? בחלומה שמעה את אותה המקהלה. היא ראתה את הדמות שהולכת להיות האמא שלה. היא התגעגעה אליה פתאום ולא הבינה איך ומה הקשר שלה לאותה הדמות שאינה מכירה. הדמות חייכה אליה אך גם הייתה נוקשה לא ברור למה, אולי בהמשך עוד נדע… הדמות התקרבה אלי ושאלה, מדוע פנייך עצובות ילדה, את כל כך יפה. רכה אך מבטך מביע דאגה וגם אני רואה געגוע מלא בכאב. מוזר אמרה הדמות, געגוע אמור להיות משהו אליו אנחנו רוצים לשוב להרגיש, מוכר, טוב, אוהב ונמצא שם היכן שהוא, דבר שאפשר תמיד אפשר לשוב אליו אפילו ממש בקלילות. אז למה הגעגוע עצוב שאלה היא? לא ידעתי מה לענות. לא ידעתי שיש לי געגוע לא הסבירו לי מה זה לעולם… אולי זה שם נמצא אצלי ואני לא יודעת? איך מוצאים אותו אישה, את במקרה יודעת? איך מתגעגעים, מה צריך לעשות, למי אני צריכה ללכת? ובבקשה ממך, אל תקשי עלי כי גם ככה קשה ואני ב-לאיבוד שלי. אנא אישה יקרה שאותה איני מכירה, ספרי לי ובכן, היכן גר הגעגוע? זה רחוק מכאן? האישה התכופפה אלי וחיבקה אותי. החיבוק היה מוכר. משהו במגע משהו בריח, אני לא ממש יודעת להסביר. כאילו חיצונית האישה שמולי לא מוכרת בכלל אך מצד שני יש בה משהו שמעלה בי זיכרון. לאחר שאחזה בי חזק, כך הרגשתי שלא אעמוד…עכשיו חוזרת אחורה בזמן…
מתוך תרגיל כתיבה בקורס: "כתיבה ביבליותרפית בעקבות יונג, אגדות ועוד…"
בהובלתה ובהשראתה של ריבה פרי היקרה!