מסע בזמן, שירים, כאב ומה לא בעצם…
(זהירות-ארוך מאוד וורד טוען ל-731 מילים. בהצלחה).
קראתי היום (אתמול) פוסט מסוים והרגיש לי ממש מוכר וכואב. לכן גם הגבתי באותו פוסט (חריג שאני מגיבה). עכשיו יושבת ומבינה שאותו פוסט נתן לי השראה לדבר הבא שתקראו (לא חובה, כבר אומרת מעכשיו זה ארוך) ומוקדש לכל אדם הנמצא בנקודת התחלה, אמצע או סוף המבקש לחזור הביתה, לעצמו. בדגש דווקא לאלו שלא רואים עדיין את כל התמונה והכאב חברים, קשה, קשה מנשוא. אם אתה מכירים אנשים שנמצאים בשלבים שונים במסע פנימה, שתפו בבקשה את הפוסט הנוכחי. זה להזכיר שהסיפור הזה הוא של כולנו. אנחנו באותה סירה אבל בזמנים שונים. לא תגידו סתם יהיה טוב אלא, עכשיו טוב. מחבקת אותה אחת שגם היא בתוך ה-כולנו וכרגע עוד לא בשיא של מה שמצאתי ועוד אמצא.
תמיד מוזיקה הייתה חלק ממני. הייתה תקופה שהאוזן שלי ואני שמענו רק את הלחן. ישנם תקופות שהאוזן התחילה לשמוע מילים וכך כל תקופה השירים איתי ומשנים צורה בהתאם לתקופה והופכים יותר ויותר מופלאים ממה שתמיד ידענו שהמוזיקה עושה לנו. כמו פתאום להריח שמפו הוואי ולהגיד, וואלה מעלה בי זיכרונות של ממש (כמובן שלא תמיד בא בטוב לזיכרון של מישהו אחר). ריח של בית שמזכיר לנו נשכחות ואז אני מבינה, קוראים לזה געגוע. אז נכון, תמיד יש את הכוונה אמיתית של המשורר מאחורי שיריו ועדיין נותן לנו מתנה אדירה. ישנם שירים רבים, בעיקר בעברית שככה מלווים אותי תקופה ארוכה, לא ברצף אך מגיעים אלי בזמן הנכון ובסנכרון מדויק למחשבות שלי כמו שאומרים, בול בפוני. המדהים ששיר אחד יכול לחזור כל כך הרבה פעמים בזמן קצר ולהגיד לי משהו שלא קשור לדבר שהזכיר קודם. אם ברמת בית בשיר, לפעמים משפט וכן עד כדי המילה עצמה (בהזדמנות פוסט על איך הטבע ואני משוחחים ברמת רזולוציה בקטע משוגע)
אז היום עליתי לאוטו ועושה פעולה אחת אחרי שאני מניעה את האוטו, מדליקה את המערכת שאומרת לי שלום וברכה הנה תכף את מקבלת ממני בום של ממש. הקובץ כלל בתוכו אוסף של שירים ובניהם, (כך אומר לי נאור) יש גם את זה, השיר שאת אוהבת (עונה לו, אתמול שמעתי את תחנה בזמן…) והפעיל את: אוהבת אותך, עוזבת אותך של דפנה ארמוני עם המילים של שלום חנוך. תוך כדי שיח סביב עוצמות השיר אני אומרת לנאור, כמה כאב אני שומעת פה ומצד שני שחרור של ממש. כמה קשה הפרידה ולרוב שירים כאלו מיד מזכירים לנו (שוב, אולי רק לי) דווקא פרידה מאדם אהוב, סיפור של אהבה נכזבת אך הפעם לא הרגשתי כך. תוך כדי שיח והקשבה (אני גם הנהגת) הרגשתי במקביל לכל הנעשה את הבום שמתקרב. בום, אבל בום כזה שזורק לי לתודעה את המשפט: " אין לי מילים לתאר את האושר הזה…" (נטאשה) כשהוא בסוף מכה בי אני מזהה הבנה חדשה, אישור. אמרתי לנאור, ת'שמע, הפעם אני שומעת אותי שרה את השיר (במציאות זה ממש לא רצוי שאעשה זאת ואיך הבן שלי מעיין אומר, "את נשמעת בדיוק כמו הנחירות של סבתא"). שרה שיר ומקדישה אותו איך לא, למי אם לא בכבודו בעצמו -לפחד. וברקע מבינה- "עכשיו אני כי ההוא הלך… בשביל להרגיש את העוצמה שאני מדברת עליה יש צורך יותר נכון חובה לעמוד מול לא מעט דברים שלא רק הודחקו כמו שלא ידעתי שהיה להם קיום בכלל.
זה לא עניין של תחנה אחת בזמן, (מזי כהן/רוני ערן). אלא הרבה תחנות, עצירות, נסיעה הלוך ושוב. כן יש מחיר יקר אך שווה לעלות על כל נסיעה ולנסות מלא כיוונים, דרכים. זה מחייב "לתפוס מעלית מלמטה למעלה (הלוך ושוב מלא פעמים ) ואז זה כמו חללית מלמעלה והלאה…" (החברים של נטאשה).
גם אם נרגיש אחרי ניסיונות אין ספור שאולי טעינו ואין את האמת שאנחנו מחפשים ושוב מרגישים את השקר ההוא…
אין ספק, לא מדובר פה על שבוע שבועיים עבודה אלא יום יום ובעצם לכל החיים. הדרך הייתה קשה ומייאשת אבל הכרחית ממש. מבינים זאת אחרי ששומעים את- "יש לי חדר משלי"… ומבינים שלא רק יש לנו את הזכות לכאוב אלא חובה. נוגעים בלא מעט פצעים ויוצרים אפילו חדשים. מקלפים מלא קליפות- אמונות כוזבות שניהלו אותנו, לא תמיד מיד אבל יודעים מתי הוסרה. אבל מגיע הרגע אליו אנחנו חוזרים ונזכרים בשיר עוף גוזל ומבינים אותו אחרת וכמה זה קל. (לא תאמינו עד כמה) משלב זה והלאה אנחנו נהיה כמו אסטרונאוט אבל לא אבוד בחלל. אלא מגלים עולם שלא נגמר (קסם של ממש) כמו קוסם ששולף שפן ומלצר שעורך שולחן….(אריק איינשטיין/ארקדי דוכין) ואז את מבינה שסוף סוף הגעת ואת אף פעם (עוד בשלבים קודמים) לא תרצי לעזוב אותך שוב יותר אבל לעולם.
ולסיכום שומעת אותי שרה לעצמי: "אוהבת אותך אוהבת אותך… וכן, בגללך לילה לא לילה…
יוצרים:
דפנה ארמוני Daphne Armony
החברים של נטאשה – העמוד הרשמי
ארקדי דוכין – העמוד הרישמי
אריק איינשטיין
מזי כהן
דן תורן Dan Toren
