הפוך. פשוט.
רותם: אמא בואי רגע..
אני בראש: רגע, רק לרגע?!
אני: באה (שימו לב, אין צורך להרחיב במלל, רגע, תכף, שנייה אני מסיימת להכין…. אני תולה…. אנחנו סתם מתאמצות לפרט, לדייק, לנמק, להצטדק…גם ככה הוא לא מבין מה את עושה ומרגיז יותר לדעת שאת יודעת שבאמת לא מעניין לו ת'ת…. הנה, אני באה (תוך כדי דרוך במקום צעד…. באההההה)
אני: מה אתה מנסה לעשות, אני רואה שאתה מנסה להרים את האופניים (נשבעת לכם קולומבוס ממש).
רותם בראש:
רותם: מפגין בהחלט את מה שחשב בראש ואומר עם ידיים קדמיות של- פאקינג ברור שזה הפוך, כאילו דה??? הדה נעשה עם הראש. רק בלי באמת הפאקינג אלא פרצוף של פאקינג.
אני: אוקיי, מקשיבה. במה אתה צריך עזרה?
רותם: אני מנסה להפוך את האופניים לצד השני…
אני הפרקטית: אוקיי, אז בוא נהפו…………..
שומעים את חריקת הבלמים????…..
רותם: לאאאאאאאאאאאאאאאאאאא מה את עושה, זה לא מה שהתכוונתי….
דמיינו שאני מרימה את גופי באיטיות של….אוקיי והמבט שלי מורם תוך כדי עליה למצב יציב- (אין באמת מצב כזה). מתיישרת, נושמת ועכשיו אומרת: שומעת, תסביר לי, על -איזה- הפוך -אתה -מדבר?
רותם: להפוך את האופניים.
אני: אוקיי, להפוך אומר שכרגע האופניים מונחים על צד שמאל ואתה רוצה לימין, ככה שישכב לצד השני ?!
מבחינתי, לא נעים להגיד זה מוגדר כהפוך אבל חכו שנייה.
רותם: אמא. לא. לא לזה התכוונתי. לא להפוך לצד השני.. זה לא ההפוך שהתכוונתי.
הילד במצב לפני קריסה, כן הוא יודע כאומר- אמא, תתפקסי בבקשה, את לא ממש איתי, את לא ממש קשובה. את רוצה לרצות אותי, ללכת וביי…
אני: אתה יכול להראות לי למה אתה מתכוון?
רותם חושב ומשום מקום עושה תנועה של ושאבתם מים בששון….. הי, הי, הי, הי,
מים, מים,
אני: מה נסגר ילד, נדבקת מאמא שלך????
רותם: את רואה ככה?
אני: מה זה ככה?
רותם: ככה הפוך
אני: עדיין לא הבנתי, מבחינתי אין עוד מצב הפוך, אלו אופניים….
רותם זוקף מבט ואומר: 
יש מצב כזה, יש, אפילו אבא יודע שיש מצב כזה וגם הפך לי אותם….
אני: 
אבא, אבא יודע, אתה בטוח?
רותם: כן, כן, כן (של ממש פרימדונה) תשאלי אותו…
אני: אשמח שתסביר לי. תוכל שוב לעשות את התנועות שעשית קודם (פה החלטתי שעדיף לא רק שאקשיב טוב אלא עכשיו לתת וואחד ריצה להביא מצלמה לתעד את הפשוט הפוך הזה לראות ואז גם להראות לכם).
רותם: ככה
אני: רגע, אתה יכול לעשות שוב?
רותם: עושה ולא מתייאש
אמא רק מוכיחה שאם היא לא הייתה קשובה לפני אז עכשיו היא כבר לא פה. אלא בנושא הבא מבלי להבין את הנושא העכשווי. רק חושבת איך לתעד ולהסביר לעצמה (ואולי לאחרים) לאמת לעצמה שוואלה, היא לא כל הזמן עד הסוף קשובה. נשבעת לכם שאני כן (כמו שאתם מבינים שרותם אומר את זה ברור). אך נשבעת, קבלו רגע של מתגוננת: זה לא אני כמו שזה היכולת שלי לפצל קשב- פשוט יכולת טבעית של אמא, זה הכל ומיד רצה לפעולה הבאה שקשורה לנושא…אז…
אני: רגע, רגע, חייבת פיפי שנייה חוזרת ….
לא באמת היה. רציתי פשוט לעשות ויברח להביא את הפלאפון. (בלי שום קשר, אחרי שנים כמחנכת איני מכירה עוד מה היא התחושה של פיפי ואין לאן למהר באמת. ולמורות אין פיפי…. מצב קיומי שיש להתרגל אליו…. הוא נשכח רבותיי. הוא מה שנקרא יורגש רק אם תשמעו את המשפט " יש לי פיפי מכיתה א'…"
אני: חזרתי, יאללה תראה לי…
רותם: שבתי מים…
אני: איך, איך, עוד פעם, לא הבנתי…
רותם: 
אני: זהו פעם אחרונה ודי
רק לדייק- רותם לא ממש שם לב שאני מצלמת כי זה חלק מהגוף שלי בשגרה.
רותם: ככה, את רואה, הידיים למעלה הגוף למטה…
אני: אני חושבת שהבנתי
רותם בראש: 
אני: מה שבעצם אתה אומר, אם הבנתי נכון הפעם. אתה רוצה בעצם שאני-ארים את האופניים ופשוט יהפוך אותם. הפוך ממש הפוך, ככה על המושב?
רותם: פשוט הפוך אמא…
אני: אוקיי, אוקיי, אז תגיד להרים….
מראה לנאור את התמונות והוא אומר: ברור בדיוק כמו במוסך, זה מה שהוא רצה, להפוך את האופניים.
אני: לא. אני. אין לתאר. בלתי. אם לא היה אותי היו צריכים להמציא אותי (לא באמת).
