מה לזעם ודיבור ועם מי בדיוק? כשהרגש מדבר – שיחה פנימית על כאב, זעם וריפוי
כשאנחנו שמחים – מה קורה? מספרים לנו בדיחה, ואנחנו צוחקים. כשאנחנו עצובים – אנחנו בוכים (לא כולם, ותכף אגע גם בזה).
כמעט תמיד, כשרגש מסוים מתעורר – הוא מבקש לצאת החוצה ולקבל ביטוי. לרוב, הביטוי הזה יהיה פיזי – צחוק, בכי, רעד, אפילו שתיקה רועמת. הגוף מגיב. אבל… האם זה מספיק?
לא תמיד יש לנו שליטה על תגובת הגוף. היא מגיעה עוד לפני שהספקנו לחשוב.
אבל מה קורה לפני כן?
מה הפעיל את הרגש? מה כאב לנו בדיוק? איפה זה נלחץ?
וכשזה נלחץ – האם מופעל אצלנו מנגנון שבודק, שואל, מתבונן?
או שהכל פשוט קורה: גירוי – תגובה – והחיים ממשיכים?
השלב הזה, שלפני, חשוב במיוחד.
שם מתחיל הסיפור. משם נולדות ההשלכות – לטוב או לרע.
בדרך כלל, יש "טריגר" – גורם חיצוני שמפעיל אותנו. מישהו אמר משהו, עשה משהו, פגע, העליב.
ואז – עולה הכעס, הכאב, העצב, לרוב אנחנו נשארים עם זה. לפעמים ימים. זה מתגלגל בראש, הופך לסיפור, ואז לשיפוט: מה הוא עשה, ואיפה אני בסדר. מחפשים הסברים, תירוצים, לפעמים גם אישורים מהסביבה ש"אני צודקת". במילים אחרות – אנחנו בורחים החוצה. מחפשים משהו חיצוני שירגיע את הכאב. אבל אצלי? זה לא עבד. לא מצאתי כלי חיצוני שירגיע את הכאוס. הכאוס נשאר – איתי, בבית, בפנים. קבור, שותק, סודי.
עברתי תהליכים. שחררתי דפוסים.
אבל הופתעתי לגלות – שעדיין, כמה מהם עוד שם. פעילים.
וזה תסכל אותי. אמרתי לעצמי: לא פייר! עברתי דרך ארוכה – ועדיין?!
ומפה, אני חוזרת לדבר על הזעם.
הזעם הוא שם כולל לכל הרגשות והקולות שמתעוררים בי בעת משבר – כעס, כאב, יהירות, קנאה… כולם יחד גועשים, מציפים, מתנגשים זה בזה. אני מושפעת לא תמיד ברור איך אגיב – אבל זה יקרה.
היום, לשמחתי, אני יודעת שזה בי.
גם אם מישהו "פגע בי" – אני לא חייבת להגיב לפי התסריט הישן.
לא עוד.
אני כבר לא נשאבת אוטומטית לסיפור.
מודל אפר"ת – אירוע → פרשנות → רגש → תגובה – (וגישות נוספות)
פעם הייתי נשאבת לתוך זה. היום אני עוצרת, בודקת: מה בתוכי הופעל?
ולאט לאט, כן יש כאב, כעס וכל השאר, בסוף ישנה הקלה.
כי אני יודעת – מי שפגע בי, לא תמיד התכוון לפגוע. הוא פשוט עשה מה שטוב לו.
ועדיין, אני יכולה לבחור מה אני עושה עם זה.
אני כבר לא משתיקה את הרגש. לא עוטפת ולא מדחיקה.
אני מתכנסת פנימה.
ויותר מתמיד – אני יושבת לשיחת קבינט בטחוני עם הזעם.
בודקת: זעם, מה אתה בא לומר לי הפעם?
כי אני לא רוצה שהוא ילך שוב לקיבינימט –
למקום רחוק, לא ידוע, או גרוע מזה – שלא קיים בכלל.