הן קוראות לי מכל פינה וגם אם זו לא ה-עונה. בואי, הנה, בואי לכאן הן שרות לי עם צליל מכוון.
תמיד הן שם מבארות ומבהירות לי שאלות אחרי שנים של חוסר וודאות. זה עובד אומרת לכם זאת, באחריות!
יודעות הן שאני כותבת, מצלמת והופכת זאת לסוד הקסם. בואי הנה, בואי עזבי את המעשי… את כבר לא שבורה וזו סיבה מספיק טובה אז בואי ולוחשים לי באוזן: בואי, בו-אהיה את עצמך…
רואה אותן בכל מקום רודפת ולוכדת לי טיפות. מתבוננת, מביעה פליאה ורק אז מבקשת מהן אם אפשר לקבל תמונה. מקבלת טיפ פה, טיפ שם ולפעמים וואלה, אומרת, הפעם, לא תודה. אולי בפעם הבאה אני אומרת וגם חוזרת כרוצה לקבל עוד השראה, שוהה, רואה. את העדשה לא באמת מכוונת. הן אלו שיוצרות עבורי את השיחה, ראיון קצר ואז נולד רעיון חדש.
המילים עלו בעקבות צילום מיום אחר שהוא לא היום. נזכרתי שצילמתי טיפות ואמרתי לעצמי, מה יהיה, מה כל פעם, כל פעם טיפות, טיפות, טיפות??? ממש לוכדת הטיפות הפכת להיות.
ואז… שמעתי אותי שרה בשקט, בדגש על ה-בשקט (טוב שכך, רק אומרת) שאני כמו שוברת לבבות קטנה. מבינה כל פעם טיפה איך אפשר וקל לרפא את כל השברים בתוך הלב שלי. לא בגלל ולא משום האחר אלא רק על עצמי ידעתי שאולי כך אפשר להתגבר ולתת לאשמה ועוד כמה דברים, חדר בלב וכן הרחבתי ברוחב לב ואז עכשיו, עכשיו פתאום שמה לב, אבל לא עוד לאחרים שטיפ, טיפה הגזימו, באמת.
השראה: "שוברת לבבות קטנה" /יצחק קלפטר