עוקבת אחריו כבר מהבוקר. בשלב מסוים היה נדמה לי שאינו עוד בחיים. כל גופו היה מרוח על השולחן הרטוב מטיפות הגשם שלא פסקו לרדת מהשמים. דלפו הם דרך הגגון ישר על ראשו. בדקתי בכל זאת סימני חיים. נגעתי בו קלות. הכל בסדר, הוא חי ונוח לו שם ברטוב. רק לי זה היה נראה לא טוב. איך אדע, אני לא חילזון אבל בהחלט לעיתים משתבללת, נכנסת פנימה… בגשם, בחום וכמרגיש לי כזמן נכון או זמן שכדאי לי להיכנס או לחלופין לא ביקרתי מספיק, התחמקתי, התעייפתי ובעצם אין לי מצב מוגדר מראש. הבית תמיד מוכן לקבל אותי כמו שאני. כותבת ונזכרת לרגע בפרסומת של קוטג' (אין צורך להתעכב, גם אני לא מבינה אותי ומה זה קשור) יחד עם זאת, זואתיאני.
שבה לקראת ערב וקולטת אותו בתזוזה. שואלת אותו, מותק, לאן זה? שמה עליו זום, לוחצת מצב מצלמה, לחיצה ויש יותר מתמונה אחת להמחשה. כך גם קלט אותו האיש שלי אשר היה שותף לניסיונות התיעוד של ה-"לפני נפילה…" אגב, הוא לא ממש ענה לי, רק אומרת. אבל מה שכן עלה בעקבות המראות והצילומים, השיר הבא של שב"ק ס' "נופל וקם". קראתי. הבנתי. מוכר.
"הדרך ארוכה ומפותלת
אני נופל וקם
אף פעם לא אפסיק ללכת
אני נופל וקם
עובר גשר ועוד גשר
אני נופל וקם
כמה ארוכה היא הדרך
אני עומד איתן עם ראש מורם…"
