אני מכנסת ישיבה דחופה עם כל חלקי הנשמה המבקשים מקלט. קבלת הגנה-קלט לפני כתב אישום -פלט וכניסה לכלא לפני שנשמעו הראיות. מתן מקום וביטוי גם ובעיקר לקולות הקשים גם אם מדובר בחלק שוואלה, לא היינו רוצים שיהיה מורשה כניסה אבל חייב.
רגש כזה או אחר, טוב ורע, אין זה משנה. כמו מבקש הוא לקבל הכרה. נוכחות ומקום בעולם הפנימי כחלק בלתי נפרד משאר חלקי האישיות. לא מדובר בביטוח לאומי, לקבל כרטיס נכה ולא מדובר במציאת חנייה. לדחוק הצידה, להתעלם מאדום כשמופיע לו הלבן. שגם אלו, הזועם וחבריו גרים באותו בניין. לא דלת מול דלת, שכן כזה, מנוכר, מעיק, נדחף, חופר בנשמה. בקיצור, כזה מעצבן שמתעלמים ממנו בכל בוקר למרות שהוא ישן איתנו, קם, חי, פועל ומפעיל אותנו 24/7.
אין מדובר באמת במלחמה כמו אבני דרך לגאול עצמנו מלהלך בתוך החיים כמתים. קבלת דרכי גישה לחמלה עצמית, לדעת תחילה מה היא אומרת ולמי היא קודם שייכת. משם הדרך קצרה אשר מובילה להחלמה מהירה. כן, צריך לדעת, יש הרבה מהמורות בדרך וכן, צריך להרגיש אותן יופי, יופי אבל שווה להפיל את עצמך ולא על ידי מולכי השולל…
אז פתחו את המקלטים. אחרת סתם מצטברת לה מלא כביסה אם לא אתן לו להוציא מילה אפילו שהיא גסה. לפעמים גם אבקה ומרכך לא יעשו את העבודה. אז מתייבשים בשמש, בסוף זה מתפורר ומתייבש. גם זה פיקציה, הרי זה מתלכלך שוב ושוב, כתם על כתם…
אנחנו יודעים מה בסוף קורה… או לא קורה…
