"אני זוכרת ש…" לא מזמן, היום בו קרה ה-דבר…
זורקת את עצמי מפה לשם. נעה איתי ואיתה. איתה יחד איתם והיא חוזרת אלי לבירור. היא זוכרת את היום שבו היא כתבה לו לראשונה. היה זה יום מיוחד לכל האנשים ובעיקר לילדים ונוסיף מיוחדות נוספת, הם לא סתם אנשים וילדים כמו שהם ירושלמים וזה אומר הכל.
אחרי תקופה של חורף ולא כזה סוער ידעה היא שאין סיכוי שהוא יבוא ואין ואולי עדיף שלא יפתחו ציפיות. היא אומרת, עדיף לא לצפות ואז להתאכזב לא חבל על כל האנרגיה, עדיף לשמור אותה תמיד עבור מצב של שמא ש…
כולם חיכו לו בשאת נפש. היא עצמה אינה אוהבת כלל שלג ולא מבינה על מה כל המהומה. אז נכון, זה לא קורה כל יום אבל הוא לא כזה מיוחד עבורה. כך היא חשבה, רצתה שהיום ייגמר כי אין בו שום דבר מיוחד ורק שייגמר כבר.
קולות שאגה, שמחה והתלהבות עד כדי מצב של פוגרום והיא לא ידעה היכן להניח נפשה. זה נכנס, זה יוצא, ההוא צעק "הנה הנה יורד, הקולות גברו, כולם דיברו עם כולם. "איפה הגרב שלי, אמאאאא איפה איפה מהר מהר נו נו שלא יפסיק תביאי לי את הג… לא, לא החומות,… אני רעב, היא צועקת רגע, השניצל תכף מוכן… " הוא יושב לשולחן והביס כמעט קרוב ואחיו צועק לו, "מה לא עכשיו… רעב תהיה אחר כך כי גם ככה קר…."
הם נכנסו ויצאו, מגפיים, נעליים, שקיות, הכל מטפטף. הילד הקטן ממצב שמחה חוזר בוכה וצועק "…זה קררררררררררררר למה לא אמרת??? …" פתאום הוא הבין בעצם שזה לא כל כך כיף כמו שזה נראה. יש הבדל בין לראות דבר ואחר כך להרגיש. אין ספק, כולם קופצניים ונרגשים במיוחד כי מחר הוא יום חופשי. כן, גם לה היה אמור להיות יום חופשי והוא כבר לא יהיה חופשי אבל מזל שיום הוא בטוח יהיה. גם השלג וגם היום חופשי נלקחו ממנה בשנייה בגלל טיפות לבנות שמשגעות את כל העולם במיוחד ובעיקר אם אתה גר בירושלים. שגם אם זה לא מעניין אותך שומעים היטב את השכנים מדברים על כך שבוע מה שאומר שגם אם אתה לא מעוניין לדעת אתה בכל זאת תדע, כי ככה זה שאתה חי במדינה הרוצה שתדע על כל דין ודיין גם אם אתה לא ממש בעניין.
אז כבר ירד לו הלילה, כולם יבשים, שבעים וכעת ישנים במיטתם ורק היא נותרה לבדה כי הרי מחר לא יהיה לה יום חופשי משלה. אז מנסה היא לנצל את ערותה לעוד כמה דקות של הילה לעטוף את עצמה בשקט אותו היא מבקשת. אותו שקט שמי היה בכלל חושב שהוא קיים ומי בכלל שדווקא היא מכולם תרצה בו עכשיו כל כך. התיישבה היא ללא כוונה מול המחשב, בוהה ושואלת מה עכשיו. לקרוא לכתוב. היא נתנה לשקט להציף אותה אך הנשימה שלה הייתה כבדה. באופן לא מודע היא פתחה קובץ וורד ואפילו לא שאלה כי פעולה זו לא נדרשה ובטח לא עכשיו ולאיזו מטרה אם לא לשם עבודה. עכשיו שהיא כצופה מלמעלה את מה שנקרא עכשיו בדיעבד, היא קולטת שנראה היא כפותחת קובץ אך אינה עושה זאת בעצמה. כאילו מרחפת מעליה פיה לבנה, מושיבה אותה, מלטפת ומערסלת. לוקחת את ידה להדליק את המחשב שכבר לא חושב. האור נדלק מסנוור את עינה שלה וידיה של הלבנה מפעילה את ידה שוב ולוחצת ועושה התחל, פותחת קובץ. האור ככה התפרץ לתוך עיינה , כבר מאוחר בלילה, חושך ממש ככה כמו שהיא אוהבת ולא חשבה על כמות האור שבתוך שניה תתפרץ אליה ובעצם לחייה. שום דבר לא הכין אותה לאור שראתה ושום דבר לא הכין אותה למה שיצא ממנה מאז היום ההוא… האישה שניזונה, חיה ונשמה כל חיה דרך סיפור של אחר וידעה בדיוק למה הוא זקוק ,עכשיו היא נזכרת ביום ההוא ומגלה סיפור חדש שנשכח וכל זאת היא זוכרת את היום שבו היא כתבה לו והוא שמע וגם ענה.
בסופו של היום אם כי ארבע בבוקר עכשיו, אז למעשה היא התחילה את ההבראה שלה שהתחיל איך לא מיום קודם…. ביום מושלג אחד אולי עכשיו תורה של הילדה שלא מבינים מה היא לא מבינה והיא עצמה לא מבינה מה הם לא מבינים שהיא לא מבינה. עכשיו היא לא במצב שלא מבינה היא יותר במצב בנייה ובעצם מבינה היא מה היא בינה…
מתוך תרגיל כתיבה בקורס: "כתיבה ביבליותרפית בעקבות יונג, אגדות ועוד…"
בהובלתה ובהשראתה של ריבה פרי היקרה!