חביתה

מכינה חביתה ומקבלת וואחד חבטה ואז שוב מביטה ואז מיד מגלה שאני באותו הרגע מנביטה. מכינה מקושקשת. מסתערת, כבר לא מסתערבת. מקשקשת אותה טוב טוב… אוהבת את הרגע הזה להיות קשובה. כבר יודעת מתי אני מוכנה. כמו ביצה קשה כזו שרק מציצה, צפה, מרקדת מתוך בִּעְבּוּעַ מהרותחת שבי יוצרת בועה ואז עוד אחת ופתאום מרגישה בִּיעְבּוּעַ, את הגז הזה שרומז לי, תכף תתני גז והכל יצא החוצה. לא אין מדובר הפעם בהגזמה של עוד גזים תופעה כשאת אוכלת תפוח אדמה ומפליצה אך לא מפיצה. רק מפצה את לסביבה איך מריחה בריחה ואומרת: אופס, סליחה, התפלק לי… כיף להפליץ, לא מכחישה אבל לא חבל, ככה סתם לבזבז גז? אותו אפשר להדליק וחבל שאני מבזבזת ממנו החוצה חומר אנושי שלי לעולם?! פעם פחדתי שלא ייהנו מכך ואותי יצלבו, ויגידו שאני חייבת להפסיק לאכול פולים כי זה עלול להרוג ואני מנסה לשכנע אותם שאיני אלרגית… I might be FULL but I'm not a FOOL ועכשיו זה כמו בלון גז טבעי המשמש כ-דלק לכל מה שלי נובע מהבטן, טבעי כזה. בעזרתו אני טווה רשת הגנה, שוזרת חוטים כבר לא הרוגה. מכנה מצב זה- אותי ברגעי ה-ערגה. עורגת יופי עם מערג בצבע ארגמן. חורשת עד שאני יכולה לראות את כל התמונה הרחבה ולא טמונה כמו- תפוח תקוע עמוק באדמה. אבל נותנת לעצמי לשחק "לחפש את המטמון…" מגלה ומוצאת יופי של אוצר…אר"ג ( כמו- אמר רבן גמליאל- לא באמת יודעת מי זה) אבל יודעת מה זה אר"ג- אז לקחתי לי מוט (אזימוט) מודדת מרחק ובוחרת לי זווית הגבהה במידת הצורך בדיוק כמו שעושה כל מפגרת כמוני (בזמנו המוזנחת כמו פגר) היודעת שעדיף להיות אותה מפגרת אך זו ש-רואה למרחקים ולא זו ששרועה, מוטלת, אי שם עם שערה המתפרע ברוח אותה סערה שהתחוללה אז בתוך נפשה. אל דאגה, היא עכשיו מבריאה ובוראה מחדש את מה ששייך רק לה ושלה.

" היא יפה היא ילדה היא הקסם הנודע מפילה כל דבר שום דבר לא נשבר מערבבת את גופה במדבר של התקופה…" (משינה)